החלטה בתיק ע"מ 2198/13

הרקע

נגד שני העוררים הוגש כתב אישום מאוחד, המייחס להם עבירות שעניינן קבלת חלקי רכב גנובים והחזקתו של רכוש החשוד כגנוב.

לעורר מס' 1, מוראד, מיוחסות עבירות של קבלת חלקי רכב גנובים, על כך שהחזיק במקום שמכונה "המשחטה" שלושה כלי רכב גנובים, שלדה גנובה ומרכב גנוב. מיוחס לשני העוררים כי החזיקו במקום המכונה בכתב האישום "המרתף" שבקרבת ביתם, 13 מחשבי רכב גנובים, וכי החזיקו גם מנועים ושלדות שמספריהם הושחתו, כך שלא ניתן לדעת האם נגנבו מישראל. לעורר מס' 1 מיוחסות גם עבירות של קבלת מנועים ושלדה גנובים במקום שכונה בכתב האישום "המחסן", ואילו לעורר 2 יוחסה החזקת רכוש החשוד כגנוב, על כך שהחזיק דסקיות של חיילי צה"ל, שנגנבו חודשיים קודם לכן מג'יפ צבאי, שנגנב אף הוא.

בבית המשפט הצבאי יהודה התבקש מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. בהחלטה ארוכה ומנומקת היטב סקר כב' השופט סא"ל חנן רובינשטיין את חומר הראיות הרב, מנה את טענות הצדדים ובחן את קיומן של עילות מעצר.

כב' השופט רובינשטיין מצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת הקשר בין העוררים לבין המשחטה, המחסן והמרתף, ולכן יש ראיות גם להחזקתם ברכוש הגנוב שנמצא בהם. עם זאת קבע השופט הנכבד כי אין סמכות שיפוט בנוגע לפרט האישום שעניינו החזקת דסקיות של חיילי צה"ל. השופט קמא קבע, כי למרות שמדובר בעבירות רכוש, הרי לאור ההיקף הגדול של עיסוק בחלקי רכב גנובים, קיימת עילת מעצר של מסוכנות לשלום הציבור.

לאור כל זאת, הורה כב' השופט רובינשטיין על מעצרם של שני העוררים עד תום ההליכים נגדם.

על החלטה זו הגישה ההגנה ערר.

טיעוני הצדדים בערר

בערר בכתב ובעל פה טען הסנגור את הטענות הבאות:

1. לא היה זה נכון לבחון את ענייניהם של העוררים כמקשה אחת, שכן יש ראיות וישנם אישומים שונים ביחס לכל אחד מהם.
2. מלבד העובדה שמפתח שנמצא בביתו של העורר מוראד פתח את הדלת למחסן, לא נמצא קשר נוסף בינו לבין הרכוש שבמחסן.
3. "המרתף", שהוא למעשה מערה שאינה חלק מביתם של העוררים, אינו קשור אליהם ואין הוכחה שהרכוש שנמצא בו שייך לשני העוררים. יש טביעת אצבע של העורר 2 על אחד המחשבים במקום, אך אין בכך כדי לקשור את העורר מס' 1 לרכוש שבמרתף, וגם לא ללמד על כך שעורר 2 הוא בעליו של הרכוש הגנוב שבמרתף.
4. "המשחטה" היא שטח פתוח שנמצא הרחק מביתם של שני העוררים. אין שום ראייה הקושרת את העוררים לרכוש שבמשחטה.
5. מחשבי הרכב שנתפסו ב"מרתף" אינם ניתנים לשיוך לכלי רכב ישראליים דווקא. לכן אי אפשר לדעת אם נגנבו מישראל. חלקי רכב שנמצאו בשטח A ואשר לא ברור אם נגנבו בישראל אינם נתונים לסמכות השיפוט של בית המשפט הצבאי באזור.
6. במקומות האחסון שנבדקו נמצאו מאות פריטים, ולא הוכח שכולם גנובים. המשטרה צריכה הייתה לבדוק יותר פריטים משבדקה בפועל.
7. גם אם יורשעו העוררים בהחזקת רכוש החשוד כגנוב, העונשים שצפויים להם הם בני חודשי מאסר ספורים, ואין בכך הצדקה למעצר עד תום ההליכים.

התובעת המלומדת טענה, כי יש להותיר על כנה את החלטת בית המשפט קמא. לטענתה, הראיות הקיימות מוכיחות את הקשר בין שני העוררים לבין מקומות האחסון של חלקי הרכב הגנובים. מפתח שפותח את המחסן, מרתף שנמצא מטרים ספורים מביתם של שני העוררים וטביעת אצבע של העורר 2 שנמצאה על אחד ממחשבי הרכב שהיו בו, עד שראה את העורר 2 עובד בשטח "המשחטה" והסברים לא מספקים של שני העוררים - קושרים את שניהם, לפחות לכאורה, לרכוש הגנוב שנמצא באתרים השונים. היקף הרכוש הגנוב המעיד על סחר, המגורים בשטח A והעונש הצפוי בגין הרשעה בכל פרטי האישים מקימים עילות מעצר של מסוכנות ושל הימלטות מן הדין.

דיון והכרעה

התשתית הראייתית